"בלישה הוא בעצם סופר מחאה שאוהב את הארגון שבו גדל אך חש חוסר נוחות רבה מהאופן שבו הוא מתנהל."
מדובר בפעילות של שתי יחידות מודיעין נבחרות של המשטרה, ימ"ר צפון וימ"ר מרכז העוסקת בפרשה של הברחת 18 ק"ג הרואין מלבנון לישראל.
ימ"ר מרכז מובילים את הפרשה ועוקבים אחר החשודים שלהם בצורה מקצועית ומסודרת. רגע לפני שהם עוצרים את החשודים עם הסמים, ימ"ר צפון, בעורמה, פועל מאחורי גבו של ימ"ר מרכז וחוטף את העצורים והסמים ונמלטים מהמקום, כמו גנבים בלילה.
ימ"ר צפון לא בחל בפעילות בניגוד לנורמות, תוך רצף של שקרים, רמאיות, זיוף מסמכים ועד לדריכת נשקים שכמעט הביאה לירי דו צדדי בין שתי יחידות נבחרות מהמודיעין המשטרתי.
הספר מגולל את רצף האירועים בדגש על מפקד ימ"ר צפון שהינו שועל וותיק וערמומי מול מפקד ימ"ר מרכז המשרת במשטרה ובימ"ר רק שלוש שנים לאחר שהגיע מהצבא, שם שימש בתפקידו האחרון כסגן מפקד סיירת מטכ"ל.
'הפרטיה הגדולה', התרגיל המסריח שמתרחש בין מפקדים בכירים ביחידות המודיעין הגדולות ביותר במשטרת ישראל.
סיפור מרתק שגיבוריו הם מפקדים בעלי נורמות שונות לחלוטין.
שלמה בלישה לוקח אותנו למסע מרתק ומטלטל למאחורי הקלעים של הפוליטיקה המשטרתית, הפרטיה הגדולה הוא סיפרו השני.
שלמה בלישה שירת בתפקידים בכירים במשטרה ישראל, ראש משרד חקירות, ראש משרד מודיעין ובילוש, 6 שנים ביחידה הארצית לחקירות פשעים חמורים ותפקיד אחרון, מפקד בית הספר למודיעין של המשטרה.
שלמה בלישה היה מעורב בחקירות המרתקות והמסובכות ביותר שהיו במשטרה בעת ששירת כחוקר בצוות חקירות מיוחד ביחידה הארצית לחקירות פשעים חמורים, בין היתר: רצח הנער דני כץ ז"ל, פרשת המחתרת היהודית ועוד.
על עולם הכתיבה שלמה הגיע לאחר שנים שעסק במגוון תחומים מעולמות המוסיקה והאומנות. את ספר הביכורים "הפוכה – לא תאמינו איך זה עובד" יצא לאור בשנת 2013 ומכר מעל ל1000 עותקים.
הספר זכה לביקורות מעולות מאנשי משטרה בעבר ובהווה וכמו כן מקוראים רבים.
"הפרטיה הגדולה" זהו סיפרו השני.
יש משהו מיוחד באיש משטרה וותיק ומוכשר שכותב רומן על משטרה:
... אם אתה שוטר, אתה מרגיש מיד בבית, בתוך העלילה. מכיר את האנשים, את התרבות, את האווירה ואת הדילמות והמלחמות, בארגון הייצרי הזה, המפיק מאנשיו נאמנות ואהבה אין קץ, מהולה בתחושת חוסר נוחות, שהולכת וגוברת עם השנים.
אם אתה אזרח, אתה נחשף לעולם מרתק ומוזר, שונה מאוד מכל מה שחשבת על עבודת משטרה.
זהו ספרו השני של שלמה בלישה, קצין מודיעין וותיק, ששרת במשטרה בימים שהמודיעין היה יישות עצמאית, עוצמתית וגאה. הרומן הראשון שלו 'הפוכה' עסק ביחסם של אנשי המודיעין לחוק, כמשהו שאיננו חל עליהם...
הרומן החדש, 'הפרטיה הגדולה' עוסק במלחמות האגו בין שתי יחידות מרכזיות (ימ"רים); שגם בהן, החוק והנוהל אינם רלוונטיים; והיריב איננו העבריין, אלא היחידה האחרת, שמתמודדת מולה על תפיסות סמים; על כתבות מפרגנות בתקשורת; ועל תעודות הצטיינות.
בלישה כינה את הספר שלו בשם' פרטיה'. בשפת השוטרים - שאנשים מן החוץ לא יבינו - 'פרטיה' היא תרגיל מלוכלך; שבו, גוזל האחד את פרי עמלו של האחר. גם את הרומן הקודם הקפיד בלישה לכנות בשם הלקוח מהעגה המשטרתית: 'הפוכה': משמע, השגת מטרה בדרך עקיפה. מהסיבות הלא נכונות לכאורה.
סיפורי הרקע לעלילה - מה שורם לשוטרים להרגיש בבית - מכניס אנשים מבחוץ לעולם שונה ומיוחד: העלילה מלמדת על האופן שבו מתבצעות הברחות מגבול לבנון; על דרכי הפעולה של עבריינים; על העובדה שההבדל בין שוטרים לעבריינים הוא רק בכך, שצד אחד נושא תעודת שוטר והאחרים לא...; על מפקדים המקדמים אנשים - שלא היו מתקדמים בלעדיהם- כדי להרוויח נאמנות מוחלטת מצידם; של קצינים בודקים ש'מורחים' את המציאות למעל ה'בוסים' והחברים שלהם; וגם של אהבות - נכונות ונכונות פחות - בתוך המשטרה, כי תרבות ייצרית מייצרת גם סביבה ייצרית ביחסים שבינו לבינה...
בלישה הוא בעצם סופר מחאה שאוהב את הארגון שבו גדל אך חש חוסר נוחות רבה מהאופן שבו הוא מתנהל. הוא מתאר מערכת מעוותת, שההצלחה בה נמדדת בכותרת בעיתון ובתעודות הערכה, בלי שום קשר מה טוב או רע לאזרחים, שאותם אמורה המשטרה לשרת... "החלטתי לכתוב את הספר" - הוא כותב בפרולוג - בתקווה שהפיקוד העליון יהיה די אמיץ לנקוט יד קשה כלפי מפקדים שסורחים, תוך חשיבה רק על טובתם האישית.
אבל בניגוד לצפי, בלישה לא מצייר עבורנו טוב מוחלט להזדהות איתו ורע מוחלט לשנוא. הוא משאיר אותנו עם אמפתיה גם לדמות הבעייתית בסיפור; ונותן לנו 'לנסות להוציא את הערמונים מהאש'; ולנסות לפתור את הדילמה, בכוחות עצמנו.
גיבור סיפורו של בלישה הוא אריק ברק, מפקד היחידה המרכזית של מחוז המרכז, שמגיע לתפקידו ולג'ונגל המשטרתי הכרוך בו מסיירת מטכ"ל, כשהוא טעון בערכים וברצון טוב; ולוקח אחריות פיקודית על תקלות, עד שהוא מבין בדרך הקשה, שבג'ונגל,כדי לשרוד, נלחמים גם בעמיתים; וכל אחד לעצמו. הספר מתאר את האוופן שבו הוא 'מתיישר' (או אם תרצו, מתעקם...) לתוך המציאות המשטרתית ש'מבייתת אותו'.
... אתה מגיע לגוף כמו משטרה - מעיד אריק על עצמו בספר - ומטבע הדברים, אתה מצפה ליושרה של אנשים, לאחדות ולשיתוף פעולה שקוף ומלא עם יחידות משטרה אחרות שאתה עובד איתן. זה המסר שהעברתי לאנשים שלי כשהגעתי לפקד על הימ"ר, בשיחת הפתיחה שלי. דיברתי איתם על 'אחד בעד כולם, כולם בעד אחד', אמרתי להם שהמטרה המרכזית היא לתפוס עבריינים ולהכניס אותם לכלא, ופחות חשוב איזו יחידה עשתה זאת. אנחנו משטרה אחת ולכולנו אותה מטרה. לאט־לאט, אני מבין שהייתי נאיבי בחשיבה שלי כשדיברתי איתם. הם חשבו שאני איזה עב"מ, כי בתכל'ס אחד אוכל את השני, אחד מרמה את השני, אחד מסתיר מהשני מידעים, כי הם לא סומכים אחד על השני. תשמע, זה הזוי, זה האנטי תזה למה שחשבתי, זה הפוך ממה שקורה ביחידות המיוחדות שבהן הייתי בצבא, וזה לפעמים מתסכל, קשה לי להבין ולקבל את זה. אני לא מוצא את ההיגיון בלא לשתף פעולה בצורה פתוחה ושקופה".
גם אנחנו לא מוצאים את ההיגיון כמוהו; אל בדרך מעוותת משהו, מבינים אותו, ואת התהליך שעבר. התרבות הארגונית שמצייר בלישה בספר, ביד אמן, מצליחה לחברת גם אותנו...
אל תחמיצו!